לֹא-יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, בִּקְהַל ה’…עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם–לְקַלְלֶךָּ.  (דברים כג:ד-ה)

הפסוק מביא שתי סיבות לסירוב קבלתם של מואבים ועמונים לתוך קהל ד’. המגיד מדובנא שואל את הקושיה המתבקשת על שני חסרונות אלו. למה מתחיל הפסוק עם “חטא” טריוויאלי, לכאורה, של חוסר דרך ארץ ורק מזכיר כדרך אגב את הסיבה המרכזית, דהיינו, נסיונם של עמון ומואב לחסל את בני ישראל על ידי קללת הקוסם? כדרכו בקודש, המגיד עונה עם משל:

גביר אחד נכנס לישיבה וחיפש חתן לביתו. כמובן, הגביר התחייב לכלכל את האברך ואמר לראש ישיבה שהוא ידאג לכל מחסורו. העיקר שיוכל ללמוד. השידוך הוצע, ולא עבר זמן עד שהזוג התחתן ברוב פאר, הדר ובזבזנות. בבוקר שלמחרת, קיבל האברך ארוחה שכללה לחם ישן וכמה חתיכות של דג מלוח. האברך לא היה רגיל למאכלים גסים כאלו, כמובן,  ובקושי הצליח לאכול. הוא היה, אמנם, “בעל ביטחון” גדול, קיבל את המצב כמות שהוא, וקווה לטוב.

כעבור שבועות מספר, ניכר היה על האברך שאיננו אוכל כראוי. הוא איבד ממשקלו והיה חלש וצנום. הגביר שאל את ביתו לפשר מצבו והיא ענתה שבעלה איננו מצליח לאכול את האוכל הגס והקשה. ל”בעיה” זו היתה לגביר פתרון נאות. הוא שכר שני בריונים כדי שיבואו ויאיימו על האברך שיגמור את כל המזון שמוגש לו. לאחר כמה “שכנועים” האברך אכן הצליח לסיים את הארוחה. לאחר מכן ברח לישיבה וסירב לחזור הביתה. שם הסביר לראש ישיבה את מה שעבר עליו מאז החתונה.

לאחר כמה ימים, הגביר הגיע חישיבה לאסוף את חתנו ה”אבוד”. הגביר התלונן בפני ראש הישיבה על חתנו והצטדק בפניו “אני נותן לו את האוכל הכי טוב שאני רק יכול – וכך הוא עושה לי ?!” לעומתו טען ראש הישיבה “לשכור בריונים מצאת תקציב, ואילו לקנות אוכל ראוי לשמו לא מצאת ?! אני חושב שאתה יכול לכלכל אותו כראוי. רק חסר לך הרצון !”

המגיד מסביר את הנמשל: בצאתנו ממצרים, ייתכן מאוד שמואב לא קבלו אותנו כי לא היה להם תקציב לארח אותנו – אפילו בלחם ובמים. אבל ברגע שבזבזו הון רב על בלעם (שמחירו היה “מלא בית כסף וזהב”) מתברר שהבעיה לא היתה תקציבית, אלא נבעה משנאה פנימית.

פעמים רבות אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים מול בקשה לצדקה. בחישוב שלנו, אנחנו לא מוצאים מקום בתקציב לתרומה המתבקשת. אבל ברגע שיש לנו “צרכים” כגון נסיעות או בילויים התקציב מתגמש במפתיע…

כשנתכונן ליום הדין, הבה לא נמצא את עצמנו במקומו של הגביר. עכשיו הזמן לעבור על פנקסינו, ולא לספק, חלילה, “תחמושת” למקטרג.