…וְחֵי אָחִיךָ, עִמָּךְ (וַיִּקְרָא כה:לו)

התורה מצווה אותנו להחזיק את אחינו הרש. אבל לא בכל מחיר. הפסוק מדגיש שחיי אחיך חייבים לבוא “עמך”. מכאן דורש רבי עקיבא [בבא מציעא סב.] חייך קודמים, שאם לא כן, איננו חי “עמך” אלא במקומך.

התורה משתמשת במושג “עמך” גם לגבי עבד עברי. שם דורשת הגמרא שאם יש לאדון רק כסות אחת, חובתו לספק אותה לעבדו העברי. חובה זו נובעת מדרשת “עמך” – כלומר, חובתך, האדון, לחיות בשוויון עם עבדך העברי. אם אין הנסיבות מאפשרות שוויון זה, אז חובתך, האדון, להעדיף את העבד.

פעם ראיתי תמיהה על מושג זה. הרי פעמים דרשת “עמך” מחייבת העדפה עצמית, ופעמים אותה דרשה מחייבת וויתור עצמי ! היכן טמון ההבדל? התשובה שראיתי ביארה את הענין. בעבד עברי, האדון מחוייב לעבד, אך העבד אינו נושא חוב זהה לנוחיותו של האדון. לכן, חיוב ה”עמך” הוא חד צדדי ומחייב וויתור מצד האדון. לעומת זאת, במצוות החזקת אחיך, שני היהודים חייבים באותה מידה להחזיק אחד את השני, לכן חיוב ה”עמך” הוא דו צדדי, וממילא דורש העדפה עצמית (מעין “שב ואל תעשה”).

הלקח הנלמד מחוב זה הוא פרק מוסר בתורת האחריות. אחריות היא לא חובה מופשטת, אלא נראית דוקא כחלק ממערכת היחסים והתלויות של האחראי והתלוי. ככל שהנצרך תלוי יותר במטיב, כך גם גדלה אחריותו של המטיב להטיב לו. ולא רק אחריותו, אלא גם חובתו המוסרית לדאוג לזולת. בבריאה, מושג זה בא לידי ביטוי ברור ביותר אצל הורים וילדיהם. אנו רואים כיצד הורים מוכנים להקריב למען ילדיהם מעל ומעבר לנדרש ולמצופה מהם. מדוע? מכיוון שהילדים תלויים בהם לחלוטין.

נוכל ללמוד ממושג זה, לגבי הקשר שלנו עם הקב”ה. ככל שנפנים שאנחנו תלויים בהקב”ה באופן מוחלט וכולל, כך גם תגדל “חובתו” לדאוג לנו ולספק את צרכינו. דוגמא לשימוש בכללי בין אדם לחבירו, לשיפור עבודתנו שבין אדם למקום. ועליה ושיפור בשני מישורים אלו ייחשבו עמידה במשימת ספירת העומר, לגדול בשני פנים אלו של עבודת בוראינו.