וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: במדבר יג:לג

רש”י מבאר שהמרגלים סברו שהעם היושב בכנען היה חזק “ממנו”, כלומר, מד’ !

והתמיהה מובנת מאליה – הרי המרגלים עצמם ראו את כחו של הקב”ה, עשרת המכות, קריעת ים סוף וכו’ איך עולה על הדעת שאינו יכול לטפל ב’סתם בני אדם’ ?!

מבארים המפרשים, שאכן היה ברור לכולם כי במלחמה בין הכנענים ובין הקב”ה – הקב”ה מנצח. וכך באמת היו התקדימים. אבל מלחמת כנען היית אמורה להיות סוג חדש של מלחמה – מלחמה בין בני אדם לבין עצמם. הקב”ה לא היה לוחם בעבורם אלא רק מסייע להם במלחמתם. כאן נפל הפקפוק באמונתם. כאן, בנקודה הזאת, טעו המרגלים. הם סברו, שללא ניסים גלויים ומכות נוראיות, לא “יכול” הקב”ה לסייע לבני אדם לנצח את אויביהם.

כמובן, טעות זו עלתה להם ביוקר. ובמשך ארבעים שנות הנדודים, הפנימו בני ישראל את מוסר זה. וכשבסוף נכנסו ארצה – אכן היה נראה שמלחמתם היא מלחמה טבעית – אבל אז הבינו שאפילו בניצחון “טבעי” קיימת יד ד’ המכריעה את המערכה. הבנה זו חייבת ללוות אותנו בכל מעשינו.

הקשיים ביישוב הארץ לא השתנו כל כך מאז. אנו חיים עכשיו בעידן שנראה, על פניו, שהדרך היחידה להצלחה היא על פי נס. אבל חייבים אנו להבין שההצלחות ה”טבעיות” שאנו נוחלים יום יום בקיומינו כאן בארץ, הם כולם פרי ידו הרחבה של הקב”ה.