וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. (בראשית מו:כט)

רש”י בפירושו על הפסוק, מבאר שהסיבה שהבכי כתוב בלשון יחיד היא שרק יוסף בכה. מעבר לכך, רש”י מצטט את דברי חז”ל הידועים שהסיבה שיעקב אבינו לא בכה היא בגלל שהיה באותו זמן קורא קריאת שמע. המפרשים מעלים תמיהה מוצדקת על רעיון זה – אם הגיע זמן קריאת שמע, למה נמנע יוסף מלקרוא ? ואם לא הגיע זמן קריאת שמע – מה פירושה של קריאה “מיותרת” זו על ידי יעקב אבינו ?

ישנם מתרצים שיוסף היה טרוד במצוות כבוד אב ולכן היה פטור ממצות קריאת שמע, לעומת אביו, שלא היה טרוד במצוה באותה עת. אבל הסבר זה הוא קשה בעיני, כי לפיו, מה בעצם מלמדים אותנו חז”ל כאן ? שישנם חיובים שונים ושכל סיטואציה היא שונה לעוסקים בה מזוויות שונות ? יתכן ויש הסבר הולם יותר.

הסבר נוסף הוא שיעקב, באותו מפגש, הרגיש מרומם ומלא שמחה. במעשיו הוא לימד אותנו שבנוסף לזמנים הקבועים ישנו זמן אחר לקרוא קריאת שמע, כל זמן שרוחינו מגיעה לפסגה חדשה של התרוממות. כשיהודי מתעלה למדרגה חדשה, זהו בדיוק הזמן להתחבר שוב לקב”ה מתוך קבלת עול מלכות שמים.

ישנה ווריאציה לתשובה זו, שעצם מדריגתו הרוחנית החדשה של יעקב אבינו יצרה “זמן קריאת שמע” מחודש, וחייבה אותו לקרוא קריאת שמע ולקבל עול מלכות שמים במדריגתו המרוממת יותר.

כשזכרונות ימי החנוכה מתחילים להשכח ממחשבותינו ואנו נאלצים להיפרד מהחנוכיות ואורות הקודש שהם מסמלות, ישנם רגשי געגוע מוצדקים לימים מרוממים אלו. אולם, יש בכח רעיון זה לנחמנו. כשאנחנו מנצלים זמן התרוממות והארה רוחנית לחיבור מחודש עם בורא עולם וקבלת מלכותו עלינו, אנחנו מקבעים את הקשר שלנו איתו ואת מצבינו הרוחני המרומם.

לאור זאת, נבין את הנחמה שהציע הקב”ה לאהרון בהעלותו את הנרות. לא רק שהוא זכה להדליק את מנורת המקדש, אבל צאצאיו גם זכו לקבוע פעולה שתחבר בין ישראל ובין אביהם שבשמים, אפילו לאורך הלילה הגלותי הארוך.