עדות על העדות

וְנָתַתָּ אֶל-הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.  (שמות כה:טז)רש”י – “העדות – התורה שהיא לעדות ביני וביניכם שצויתי אתכם מצות הכתובות בה”

פירושו של רש”י קצת בעייתי לכאורה – כיצד התורה יכולה להעיד על עצמה?

בעל ה”אור החיים” מסביר שאם לחכמי הדורות האחרונים תהיה מחלוקת לגבי האותיות הנכונות בתורה, יהיה ספר-תורה ‘פיזי’ אשר יעיד על האיות המדויק והניסוח של התורה. (בדומה למד המטר אשר נשמר בחבל דה- סבר, צרפת, כקנה מידה בינלאומי למידה זו.)

יש אנשים שאולי יחשבו שאפשר -אם כי קשה -לשמור את התורה שבכתב בלי התורה שבעל פה. אולם ר’ מיכל פיינשטיין מסביר שזה לגמרי בלתי אפשרי. אם כך, נראה שהחלק החשוב ביותר של התורה הוא התורה שבעל-פה, ולא התורה שבכתב אשר שמורה בארון. התורה ה’פיזית’ הזו ניתנה לנו אולי רק כדי להוות בסיס לתורה שבעל-פה, אך לא יותר.

כשראיתי את הפירוש הזה התפלאתי מדוע ההלכה אומרת שיש להניח ספר תורה על גבי משניות או גמרא, ולא להיפך. הסיבה לכך היא שקדושת התורה שבכתב היא גבוהה יותר מזו של התורה שבעל-פה (גם כאשר האחרונה נכתבה), כך שהתורה שבכתב היא לכאורה יותר חשובה. לדעתי, התשובה לשאלה זו ברורה למדי. בעוד שבמבט ראשון נראה, לכאורה, כי התורה שבעל-פה חשובה יותר, שכן היא המפתח להבנת המילים הקדושות של התורה שבכתב. אולם בשורה התחתונה, התורה שבכתב היא יותר קדושה, שכן היא דבר ה’, והיא גם מעידה שוודאי יש יותר ממה שכתוב בה. את מה שחסר לנו, נוכל ללמוד מהתורה שבעל-פה ה’פחות’ קדושה.

אני חושב שרעיון זה נמצא במסכת מכות [כב:]  “אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה, ולא קיימי מקמי גברא רבה” – “אמר רבא כמה טפשים אותם אנשים שקמים בפני ספר תורה ולא קמים בפני תלמיד חכם”- עבור מי שאינם תלמידי חכמים, התורה שבכתב (במישור המעשי) היא כמעט חסרת ערך. תלמידי חכמים מאפשרים לנו לפעול בדרך אשר אליה התורה באמת מכוונת, וזו היא עיקר עבודת ה’ דרך תורתו.