“וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ” [דברים כג:יד]

התורה מחייבת אותנו לשאת מעדר או כלי כל שהוא בזמן יציאתנו למלחמה, בכדי שנוכל לכסות את הפסולת בעת שנצטרך לנקבינו.

פשר הדבר הינו, שאפילו בנסיבות הכי מחמירות, אסור ליהודי לאבד את חוש הצניעות שלו. אפילו בשיאה של מלחמה, אל לאדם לדאוג על בטחונו בלבד, אלא גם על מצבו הנפשי. כנראה, ישנה חשיבות עצומה לדאוג שלא נאבד את עצמנו או זהותנו.

הגמרא מבארת הנחיה שונה מציווי זה. “ויתד תהיה לך” – מתייחס לאצבעותינו – יתדות ניידים שאנו תמיד מצויידים בהם. יתדות אלו הם מותאמים בדיוק למטרתם, לפקוק את אזנינו. פעמים מספר, יהודי מוצא את עצמו בסביבת שיחה שאינה ראויה להישמע – ולא תמיד יכול הוא לשנות את הנושא או למנוע את הדיבורים השליליים – אבל בלית אפשרות אחרת, הוא תמיד יכול “לכבות את הווליום” על ידי פקיקת אזניו.

הפשט הפשוט של הפסוק (  שמירת צניעותו של האדם וצורתו כ’מענטש’ ) והדרשה ( שימוש באצבעות בכדי לברוח מדיבורים אסורים ) נראים לי כמשלימים אחד את השני. כמו שחוסר צניעות בעשיית הצרכים פוגמת את צורתו של האדם היהודי, כך גם השתתפות/נוכחות בשיחה שכוללת דיבורים אסורים פוגמת את צורתו של אדם יהודי וצובעת אותו במכחול משפיל.

יתכן ויש עוד קו המחבר את שני רעיונות אלו. בשדה הקרב, היינו חושבים שיש דברים יותר חשובים לתפוש את תשומת ליבנו מאשר הלכות צניעות בבית הכסא, וצריכים אנו את הפסוק ליישר מחשבה זו. כך גם בנוכחות אנשים מסויימים (מעסיקים, בני משפחה או חברים) היינו חושבים שיש דברים יותר חשובים מלהוכיח אותם על דיבורם על ידי תנועה כל כך מוגזמת. אבל התורה מנחה אותנו בקו הישר, שעל ידי שמיעה של דברים אלו, יהודי מקלקל את עצמו ומחוייב להימנע מכך אפילו במחיר תנועה מוגזמת זו.

בקיצור, מול אויב או עם חבר, יהודי מחויב לדאוג בראש להתנהג כ”מענטש”, כי הוא חייל בצבאות ד’ ועומד על המשמר.