אֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן, הַכֹּהֲנִים, הַמְּשֻׁחִים–אֲשֶׁר-מִלֵּא יָדָם, לְכַהֵן. (במדבר 3:1)רש”י: ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה, מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו

המשמעות הנלמדת מדבריו של רש”י היא שחיים הם לא קיום פיזי בלבד. אלא, כשם שהורה זה מישהו שקיים (פיזית) את הילד, כך מישהו שמקיים את מטרת החיים עבור הילד ייחשב גם כן כ”הורה”.

חז”ל מלמדים אותנו שהיחס הזה הוא אכן דו-סטרי. כלומר, לא רק שהתלמידים קרויים (ונחשבים) בנים, אלא הרב גם כן נקרא אב. עד כדי כך, שה”תלמיד/בן” חייב בכבוד רבו – מדין מצוות כיבוד אב.

בעל ה”כלי יקר” אפילו שופך עוד אור על הסטטוס של משה רבינו כ”אבא”. הוא אומר שמכיוון שמשה רבינו התפלל על שלום תלמידיו, כשתפילותיו התקבלו, הוא הנחיל חיים לתלמידיו, כפשוטו. נראה לי שרעיון זה הוא שיקוף טבעי של היחס בין רב לתלמידים שמצטייר לעינינו. כשם שהורה מתפלל לשלום ילדיו, כך טבעי שרב יתפלל לשלום תלמידיו.

פעם שמעתי על מקרה שהבליט את היחס ה”טבעי” הזה. אדם מבוגר פגש את הרב שלימדו בצעירותו. למרות שלא ראו אחד את השני שלשים שנה, ברגע שה”תלמיד” הזדהה בשמו, הרב הוסיף את שם אימו (כנהוג ב”מי שבירך” לחולה). התלמיד נדהם מחדות הזכרון של הרב. אולם הרב הסביר בפשטות שעל אף שעבר זמן רב מאז פגישתם האחרונה, טבעי ש”אבא” יתפלל להצלחת תלמידיו – לא שונה מכפי שיתפלל להצלחת בניו.

בעל ה”תפארת שלמה” לוקח רעיון זה צעד אחד קדימה. המדרש תנחומא [חיי שרה:ו] מעיר שסיבת הבריאה היתה יצירתו של אברהם אבינו. על אותה דרך, אומר התפארת שלמה, ייתכן שכמו שהמלמד את בן חבירו תורה, כאילו ילדו. אז, אם התלמיד הינו בעל מדריגה – כל בריאתו של הרב היתה רק בשביל שיבוא וילמד את אותו תלמיד תורה – ועל ידי כך “יוליד אותו”.

ראיתי את המציאות הזו משתקפת, לא פעם, בעולם הרווחה. לפעמים ישנו אדם שמאבד את דרכו ואת ייעודו בחיים, ורק מוצא אותה על ידי התמסרות לזולת. בשלב מסויים, ניתן לשאול – מי התמסר למי? המקבל, אכן מקבל את הסיוע מאת הנותן – אבל הנותן מקבל (על ידי נתינתו) ייעוד ומשמעות לחייו.

יהי רצון שנזכה לחיים עתירי תוכן ומשמעות – הן כנותן/רב, והן כתלמיד/מקבל.