וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים (שמות יח:יב)

רש”י: “וּמֹשֶׁה הֵיכָן הָלַךְ? וַהֲלֹא הוּא שֶׁיָּצָא לִקְרָאתוֹ וְגָרַם לוֹ אֶת כָּל הַכָּבוֹד? אֶלָּא שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵיהֶם.”

מספרים על בעל בית הלוי שהיה יוצא מגדרו כדי לשרת את אלו שהתארחו בביתו, ומספק להם את כל צרכיהם. פעם התארח אצלו אדם שחש לא בנוח מכך שגדול הדור מטפל בו בעצמו. כמה פעמים במשך הביקור אמר לבית הלוי “אנא, אל תטרח”, “אתה לא עבד שלי”, “אני בסדר” או “זה לא נחוץ”. אולם, בעל בית הלוי התעלם ממחאותיו, והמשיך לשמש אותו כשחיוך נסוך על פניו.

למחרת בבוקר, רגע לפני קריאת התורה, לחש ה”בית הלוי” משהו באוזניו של הגבאי. הציבור הניח שלחישה זו [שהיתה מעשה יוצא דופן], היתה בקשה מצידו של הרב לתת כיבוד לאדם חשוב כלשהוא, אך למרבה ההפתעה כל העליות חולקו כרגיל. ואולם, כשהגיע זמן ההגבהה, הגבאי קרא לאורחו של הבית הלוי. האורח החזיק את עצי החיים של ספר התורה, ופתאום, רגע לפני שהגביה את התורה, רץ ה”בית הלוי” ממקומו, ואמר לאורחו “אנא, אל תטרח.”

במעשה זה, הבית הלוי לימד את אורחו שני לקחים: הראשון- לעזור ליהודי, פשוט ככל שיהיה, היא מצוות חסד; והשני- כשם שהגבהת התורה נחשבת לכבוד גדול, לשרת יהודי אחר הינו כבוד גדול גם כן.

בכל פעם שאני שומע סיפור חשוב זה, אני תוהה האם העדר התגובה מצידו של הבית הלוי (בתחילת המעשה) היה נכון. אמנם קל להבין שצדיק מעריך אפילו את היהודי הפשוט ביותר כמטמון יקר, וכחלק אלוקה ממעל, אך מאידך גיסא, הרי הצדיק נראה כה גדול בעיני סביבתו, מה שיכול לגרום מבוכה למי שמקבל ממנו שירות.

בפרשתנו, כאשר אהרן והזקנים אכלו עם יתרו, בעוד שמשה רבנו היה ה”מלצר שלהם- “עומד ומשמש לפניהם” [כפי שמציין רש”י], ברור לי שאהרון והזקנים לא עצרו בעדו, וקיבלו את תפקידו כ”מלצר”. זאת משום שהם הכירו בכך שזו היתה המצווה שלו. שנים רבות אחר כך,קרוב יותר לדורנו, פעל בעל “בית הלוי” באופן דומה.

אני מניח כי בעוד שאהרון והזקנים הבינו שהם היו צריכים לתת למשה לשרת אותם, הם וודאי לא הרגישו ראויים לקבל שירות מגדול הדור. גם אנחנו, אם נמצא את עצמנו במצב דומה, אל לנו להרגיש שזה מגיע לנו. אדרבא, עלינו להכיר בענוותנותם, גדולתם, וחיבת המצוות של אלו אשר משרתים אותנו.