הרב גדליה שור מציין דבר מאוד מעניין. אנו מוצאים בפרשת בא שמשה רבנו היה צריך לשכנע את היהודים לשאול כסף, זהב ושמלות מהמצריים לפני שיצאו ממצרים. אבל אחר קריאת ים סוף, חז”ל מודיעים לנו שלהפך – הוא היה צריך לעצור אותם מלקחת את השלל. מדוע לפתע פתאום בני ישראל שינו את דעתם?

נראה כי כבני אדם יש לנו יכולת להתרגש, ותוך כדי ההתרגשות שלנו אנו קובעים מחדש את סדר העדיפויות שלנו. עם זאת, כאשר ההתרגשות הזאת דועכת, פעמים רבות אנו חוזרים לערכים הישנים שלנו, תוך התעלמות מההארה שהיתה לנו לא מכבר (לדוגמא: האם אנו מרגישים היום כמו בעשרת ימי תשובה?) כאשר כלל ישראל יצאו ממצרים הם היו נרגשים ללכת אחרי ה’ דרך המדבר. האופוריה עברה מהר למדי כאשר הגיעו למצב קשה בשפת ים סוף. בשלב זה היעוד שלהם נדמה להם למשימה קשה הנראית בלתי עבירה. אפילו אחרי הנסים של ים סוף, אשר כפי שאנו אומרים בהגדה היו לפחות פי חמש יותר מכל הנסים במצרים, הם עדיין לא היו מסוגלים לחוות את הרמה הנעלה שהיתה להם כאשר הם יצאו ממצרים. לכן, לאחר קריעת ים סוף, הם רצו לקחת את השלל. זה אולי נשמע כמו חסרון, אבל נראה לי כי זו גם הזדמנות גדולה – שלמרות שראו בני ישראל שוב ושוב כי ה’ עומד מאחוריהם, הם עדיין צריכים להשקיע מאמצים כדי להגיע לרמה גבוהה יותר.

אנחנו עומדים עכשיו בין ראש חודש שבט לט”ו בשבט, תקופה שאנחנו חושבים על האביב. אבל אנחנו נמצאים בשיא החורף. הנביטה והצמיחה המתרחשת מתחת לשמיכות השלג או שלוליות הגשם הינה מאבק נגד האלמנטים להתמיד ולפרוח. עם זאת, לכל זרע ולכל עצי החורף הייתה הצצה של הקיץ רק לפני כמה חודשים. במובן מסוים, זה מה שנותן להם את היכולת לראות את האור בקצה המנהרה. למרות שאנחנו בגלות כבר שנים רבות, גם אנחנו כאומה מחזקים את עצמנו מדי שנה, כאשר אנו מדברים על הניסים של יציאת מצרים. וזה מה שנותן לנו את האומץ לסבול את התקופה הקרה והחשוכה של הגלות הארוכה, ולפתח ולהביא את הגאולה העתידית. כשם שלכלל ישראל במדבר היו מופתים על ידי זהב וכסף בשפע, גם אנו מוסחים על ידי חיי היומיום שבהם אנו מוצאים את עצמנו. לכן אנו זקוקים למשה רבנו או גדולי ישראל של כל דור כדי לגרום לנו להתמקד במשימה העיקרית שלנו. גם אנחנו, כאשר משבחים את ה’, צריכים לא רק לשבח את ה’ על הברכות החומריות שאנו מקבלים. אלא, בדיוק כמו שאבותינו עשו, אנחנו צריכים לשבח את ה’ על זה שהוא משתמש בנו כאמצעים להגדיל את שמו.