וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה (ויקרא א:א)

מובא בילקוט שמעוני [ויקרא א:תכ”ט] שהסיבה לכתיבת ה”אלף” המוקטנת [במילה “ויקרא”] הגיעה מחמת מניעה מסויימת מצידו של משה רבינו. משה רבינו סירב להכנס למשכן עד שנקרא אליו. נימוסים אלו מקבלים גיבוי חזק מחז”ל, עד כדי ההצהרה הגורפת: “כל תלמיד חכם שאין בו דעה, נבלה טובה הימנו”. כלומר, תלמיד חכם שלא מבין מעצמו שמן הנימוס הנכון הוא להמנע מלהתפרץ למשכן ד’, אפילו שהשתתף בהקמת אותו משכן, הרי הוא שווה פחות מנבילה שבשוק.

במאמר חז”ל זה מובהר לנו שגם אם כל מעלותיו של אבי הנביאים לא היו מסתלקות על ידי התנהגות בלתי מנומסת זו, בכל זאת השווי של האדם בכללותו, היה צונח עד כדי אפסיות.

ר’ ירוחם ליבוביץ, המשגיח האגדי מישיבת מיר, מבאר רעיון זה ביתר עומק. הוא מסביר שבלי ה”דעת” הנחוצה, נבלה שבשוק עדיפה מתלמיד חכם, מכיוון שיש גבול לנזק שנבלה יכולה לגרום. לעומת זאת,תלמיד חכם שאין חכמתו מתובלת בדעת תבונות ובנימוסים נכונים, יכול להחריב הרבה.

בעולם הרחב ישנם היבטים שונים למושג “חכמה”. יש חכמה אקדמית – מקצועות, תארים ותיאוריות. יש גם חכמת רחוב – הכישורים הבין-אישיים לנווט במבוך האנושי של חיי היום יום. שניהם חיוניים.

מסופר על מלך שרצה להכין את יורש העצר לקראת שלטון ארוך ופורה. כבר מילדותו שכר לו את מיטב המורים ובכירי המלמדים. בסיום תקופת לימודיו של הנסיך, הביאו אותו לפני המלך להיבחן. המלך החביא את טבעתו בידו הקמוצה וביקש מהבן לגלות מה יש בידו, בכוחות המישוש וההבחנה בלבד. הנסיך הצהיר בבטחון “החפץ עגול”, “וחלול”-המשיך. אבל המלך התעקש לקבל תיאור יותר מדויק. הנסיך הנבוך חשב לרגע קל ואמר בהיסוס “גלגל לכרכרה?” המלך הבין שחכמה ללא הגיון בסיסי, אינה שווה דבר.

מצופה מתלמיד חכם להיות בקיא בכל פינות התורה וההלכה, ולהיות מוכתר במידות טובות גם כן. אבל כל זה איננו מספיק! ללא הדעת, ההגיון הפשוט שמאפשר לו להביא את כל חכמתו לשימוש נכון, אין תועלת לחכמה זאת כלל.

מרדכי הצדיק הוא דוגמא מובהקת לכלל זה. הרי התנגדותו להמן היתה, על פניו, ה”סיבה” לסכנתם של יהודי שושן והעולם כולו. אבל מרדכי הבין, בדעת תורתו, שזהו המהלך הנכון, וצעד זה אכן פילס את הדרך לגאולה.

בתפילתנו, אנחנו מבקשים מהקב”ה לחון אותנו בדעת – חנינה זו אינה רק להנחיל לנו דעת שאולי חסרה לנו, אלא גם שימוש נכון במידע שכבר קיים.