הגמרא (פסחים מב.) מספרת על אי הבנה שהתרחשה בעיירה מסויימת. רב מתנה דרש שם ברבים, והבהיר לתושבים שישנו חיוב ללוש את הקמח למצות במים “שלנו”. למחרת בבוקר, שורה ארוכה של אנשים התייצבה לבקש מרב מתנה את המים המיוחדים שלו.

על אף שסיפור זה מביא חיוך על תמימותם של אנשי העיירה (הם לא הבינו את ההבדל בין מים ש”לנו”, כלומר שהו במשך לילה שלם, לבין מים “שלנו” ששייכים לנו, דהיינו לרב הדורש) בכל זאת ניתן לתמוה – איזה לקח רוצה הגמרא להפיק מסיפור זה, ולשם מה הוא מובא?

התשובה שראיתי היא שהסיפור הדגיש את הרמה הגבוהה של אמונת החכמים שהפגינו אנשי אותה העיירה. במקום לפקפק ב”חיוב” המחודש הזה – אנשי העיירה התייצבו כדי לקבל את המים המיוחדים.

ברצוני להוסיף על כך רעיון הנוגע לפסח באופן כללי.  ישנם מנהגים רבים, מקצתם נשמעים אפילו קיצוניים. יש שמקרצפים את הקירות ויש שרק אוכלים אוכל מקולף, ויש שלא יאכלו דבר שנפל על הרצפה – אפילו לאחר שטיפה יסודית. כנראה, הלילה הזה ש”נשתנה מכל הלילות”, גורר איתו מספר רב של מגבלות שאנחנו מתמודדים איתן ומנסים להבין את נחיצותן. חז”ל קראו לפסח “חג האמונה” – ייתכן מאד שאנחנו נדרשים להפגין את אמונתנו – לא רק בבורא שגאל אותנו מבית עבדים – אלא גם בחכמינו, שליחיו שפוקחים את עינינו לאור תורתו בכל דור ודור.

השבת הזו, שבת הגדול, נתייחס לדבר נוסף כ”דבר גדול”. ההוקרה שלנו למסורות שהאירו את דרכינו באפילת הגלות והביאונו עד הלום לאכול (פסח) מצה ומרור. בזכות אמונה זו נזכה, בעז”ה, לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, במהרה בימינו, אמן.