הקב״ה מבקש מכלל ישראל לקחת לו תרומה. חז״ל מדגישים שהציווי אינו בא כהוראה, אלא כבקשה, כדי שיתרמו עם לב חפץ.

ראיתי פעם שאלה בקשר לרעיון זה. בקשתו של הקב״ה- שהתרומה תגיע מתוך נדיבות- נשמעת, לכאורה, תמוהה. הרי בשנה הקודמת הקב״ה הנחיל לבני ישראל עושר משמעותי- קודם מביזת מצרים ולאחר מכן מביזת הים. לאור זאת, היה ניתן לחייב אותם לתרום ל”פרויקט” של הקב״ה, תמורת כל הטוב שקיבלו!

ניתן לתרץ קושיה זו בשני רבדים:

ברמה הפשוטה ניתן לומר כי לו הקב”ה היה מחייב אותנו בתרומה כ”תשלום” על מתנותיו הנדיבות מן העבר, היה מתפרש הדבר כאילו אותן מתנות היו בגדר “מתנה על מנת להחזיר” בלבד (או, להבדיל, בעגה האמריקאית “מתנה אינדיאנית”)…

אבל בראיה יותר עמוקה אפשר להבין את הרעיון אחרת. על כל מתנה או זכות שאנו מקבלים, אנו מתחייבים בהכרת הטוב. חיוב זה אינו חפץ שניתן לגבות או אפילו זכות שניתן לבקש. הכרת הטוב חייבת לבוא מרצונו החופשי של המקבל, ללא תנאים נלווים וללא כפיה.

הפסוק מדגיש שתרומת המשכן צריכה להינתן עם נדיבות לב. אם נתרום למרות שאיננו חייבים, נעשה זאת מתוך רצון ולא מתוך חיוב.

השבת, כשנזכיר לשבח את כל התורמים המחזיקים את בית מקדש המעט שלנו, כדאי שנכיר תודה לא רק לתרומתם הכספית ולנדיבות ליבם, אלא  גם לרגש של הכרת הטוב הבא עם עזרתם.