“שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם, וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.” (דברים כב:ז)

שילוח הקן היא מצווה שאנשים רבים מתקשים להבין, ולכן הם פשוט מקבלים את זה כ’חק’– מצווה שלא נראה שיש יש לה הסבר הגיוני. המגיד מקוזניץ, באמצעות דרוש, מציע הסבר מלא השראה, במיוחד בתקופה זו של השנה.

כאשר ילדים גדלים, לעתים קרובות יש להם מאבק כוח עם הוריהם, כדי לקבל עצמאות (אם כי הם עדיין יאהבו את כל הפינוקים שמקבלים ילדים מהוריהם). ההצלחה בגידול ילדים היא כאשר אנו רואים שהם מסוגלים להחזיק את עצמם בעולם הרחב בכוחות עצמם,  ללא צורך בטיפול מיוחד. גם בכיתה, יש לנו דינמיקה מסוג זה. לפעמים תלמיד צריך עוזר, מורה פרטי או עזרה הורית. כאשר התלמיד יכול לעשות זאת בכוחות עצמו, חונכים אלה חשים סיפוק.

מסופר על ילד בן שש שלא דיבר מילה מאז לידתו. הוריו הלכו מרופא לרופא כדי למצוא את הסיבה של האילמות הזו, אבל לצעריהם, אף אחד מאנשי המקצוע לא הצליח למצוא סיבה. ההורים התעקשו בטענה שילדם הוא נורמלי והחליטו לשלוח אותו לבית ספר עם ילדים רגילים. בבוקר של היום הראשון ללימודים, כל המשפחה התרגשה כשהתכוננו להביא את הילד לבית הספר. לרוע המזל, האם לא היתה מרוכזת בהכנות ארוחת הבוקר והטוסט שהכינה לבנה נשרף. הוא ישב והסתכל על הטוסט, אבל לא נגס. האם שאלה “צדיק’ל, למה אתה לא אוכל את הטוסט? מה העניין? “הוא הביט באמו ואמר, “אני לא יכול לאכול טוסט שרוף!” האם נדהמה לחלוטין, כששמעה לא רק מלה אחת, אלא משפט שלם מבנה. היא הרימה אותו, נשקה לו נשיקה גדולה ושאלה “אם אתה יכול לדבר כל כך יפה, למה לא דיברת עד היום?”, ענה הנער, “עד עכשיו לא שרפת את הטוסט והכל היה טוב”.

זוהי דוגמה לכך שתפקוד כאמא לילד בנקודה מסוימת הופכת להיות חסרת תועלת לצמיחת הילד. עם זאת, אנו מכירים בכך שבגלל שהילד היה בסביבתה של אמו, זה נתן לו את היכולת להביע את עצמו במילים. האהבה והמסירות אכן הועברו, אבל לפעמים עלינו לעבור לשלב הבא, שאנו מקווים כי הילד לא רק ילמד שלפעמים בחיים אתה צריך לאכול טוסט שרוף, אבל הוא צריך גם ללמוד איך להכין את הטוסט בעצמו.

המגיד אמר שאנחנו נחשבים בדרך כלל כ”בנים למקום”. עם זאת, באותה מערכת יחסים, התפקיד הרגיל של ה’ הוא להיות כמו אבא, שנותן לנו מה שמגיע לנו. אבל לפעמים אנחנו כל כך חלשים בשמירת המצוות שלנו ואז ה’ מתייחס אלינו, כביכול, כמו אמא: מדליפה חמלה ללא סיבה; שופעת אהבה. זהו המשל בפרשת השבוע, “שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם”. התפקיד שלנו בתקופה זו של השנה הוא לדאוג לעצמנו, לא להסתמך על האם “שמפנקת” אותנו. אנחנו חייבים להיפטר מקביים אלו ולהיות עצמאיים. דהיינו שאנחנו צריכים לשחרר את עצמנו מן המידות אשר מסייעים לקיים אותנו ולהיות מסוגלים, דרך האהבה שלנו לה’, לחזור לכוחות המוטבעים בנו ולגדול. הרעיון של תשובה הוא לעצור ולהעריך מי אנחנו באמת ואיזה כוחות יש לנו כדי להצליח.

בתקווה שנזכה, לקראת הימים הנוראים, להיות “מבוגרים” שלא צריכים להיות מפונקים כילדים קטנים.