וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ… (דְּבָרִים ז: יג)

במילים אלו, משה רבינו מסביר שהקב”ה אוהב אותנו. הבעל הטורים, מפרש שאהבה זו קשורה דווקא לזכות אבות. לעומת זאת, הרמב”ן נוקט שמחובתינו לקיים מצוות באהבה, כדי לזכות בברכת ד’ ביחס אוהב זה.

על פניו נראה, שבכדי להתברך מפי עליון, אנו זקוקים לחיבור כל שהוא עם הקב”ה. לפי בעל הטורים, חיבור זה הוא תוצאה מהקשר שבין האבות הקדושים והקב”ה. יש שסוברים, שחיבור זה הוא תוצאה מהאהבה ההדדית שקיימת בינינו (המקיימים מצוות באהבה) ובין הקב”ה (שמקבל את עבודתינו באהבה). אבל עדיין לא התברר, למה ברכה חייבת להינתן מתוך אהבה – והיכן מצאנו סימוכין לרעיון זה?

מקור אחד לנחיצותה של אהבה בברכות מצאנו בברכת כהנים. המגן אברהם אפילו מציין שכהן שלא אוהב את בני ישראל – לא ישא כפיו. אבל עדיין חסר לנו הסבר בעניין.

שמעתי פעם בשם ר’ שלמה זלמן אויערבך רעיון נוקב. ישנו יחס סותר בין ברכות וקללות בחברה שלנו. לרוב, אנשים מעוניינים לקבל ברכות רק מגדולי תורה ואנשים מורמים מעם. קללות (ח”ו), לעומת זאת, גורמות לדאגה רבה גם אם הם יצאו מפיו של בן אדם “קטן”.

סתירה זו, מסביר ר’ שלמה זלמן אויערבך, מיושבת על ידי עיקרון פשוט. גם ברכה וגם קללה צריכות כוונה כדי לפעול. כאשר ה”אדם הגדול” מברך, הוא בוודאי מתכוון לכל טוב, ולכן ברכתו תקפה. לצערנו, גם האדם ה”קטן” שמקלל מתכוון לכך, ולכן קללתו היא סיבה לדאגה. לעומת זאת, ברכה שלא באה ממקור גבוה היא “סתם איחול” ואינה טעונה בכוונותיה של ברכה אמיתית. זו היא גם הסיבה שברכותיהם של גדולים היא ברכה תקפה. כי כדי להעניק לברכה כח, זקוק המברך להתכוון אליה ברמת כח רצינית. וזו היא אחת ממעלותיהם של גדולינו –האהבה הגדולה שרכשו לכל יהודי, באשר הוא שם.

התורה מלמדת אותנו שהקב”ה רוצה לאהוב אותנו יותר (על ידי עבודתינו באהבה) כדי להעניק לנו ברכות משמעותיות יותר.

ראינו שגם יצחק אבינו ניסה להעצים ברכות בסגנון זה ממש. הוא בקש מבנו לשרתו באהבה ולהביא לו סעודה, כדי שברכותיו יהיו יותר עוצמתיות.

בזמנים אלו, בין ימי האבלות של חודש אב ובין יום הדין, כשמנסים אנחנו להחליף שנאת חינם באהבת חינם, נשתמש באותו רעיון. נודה על כל טובה עם “יישר כח” יותר עוצמתי, ומתוך כוונה יותר עמוקה. אולי נופתע להיווכח שלברכותינו גם יהיה משנה תוקף