הרבה פעמים בעסק היומיומי שלנו, מישהו אומר לנו שעשינו משהו לא בסדר. כאשר זה קורה, התגובה הטבעית שלנו עשויה להיות להתריס על המאשים כדי להכחיש את ההאשמה. אולי אפילו לעבור לנושא אחר כדי לא להודות באשמה. אני חושב שתגובה הזו היא “אינסטינקט הישרדות” המופעל כדי לעזור לעצמנו לשמור על כבודנו וערכינו העצמי.

בפרשת השבוע, משה רבנו ראה יהודי אחד מכה יהודי אחר. משה נזף בתוקף, שלכך הם ענו, ” וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ ” (שמות ב:יד)

בפירושו של הטור על התורה, הוא קורא את הפסוק כדלקמן:

מי עשה אותך “איש” – אחד שיש לו את הזכות לתת מוסר. אתה רק ילד קטן! וגם אם היית מבוגר, אתה לא “שר”, ואתה בהחלט לא “שופט”. וגם אם אתה שופט, אתה לא השופט “עלינו”.

כאשר אנו קוראים הפרוש הזו, אפשר לצחוק על עצמנו, כי רבים מאיתנו גם משתמשים בסוג זה של סנגוריה.

בהמשיך הפסוק התוקף מגיב למשה ” הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי” היהודי שוב משתמש בהתקפה כהגנה הטובה ביותר, כדי לא להודות באשמתו.

בדור מלא התביעות של היום, שבו אנשים תמיד מחפשים שעיר לעזאזל, אנשים מנסים לתבוע את מי שהם יכולים רק כדי לא לצאת אשמים על הדברים המטופשים שהם עושים.

כאשר משה רבנו ראה כי חלק של כלל ישראל לא היו מוכנים לקחת את האחריות שללא ספק היתה שלהם, הוא הבין שעדיין לא הגיע הזמן לגאולה. אני רוצה להציע שכאשר כלל ישראל נמצאים בגלות ורוצים להיגאל, נקודת המוצא היא שהם יבינו שהם אשמים במצב שבו הם נמצאים. הגאולה תגיע רק כשהיהודים מוכנים להביט על עצמם במראה בכנות.

כאשר אנו מתחילים את המסע האישי שלנו דרך הפרשיות האלו, שאמורים לגרום להתבוננות פנימית, עלינו לקחת את הלקח הזה ולהבין שאנחנו אכן אחראים על המצב שלנו ועלינו לתקן אותו.

כאשר מישהו יאמר לנו “אסור לדבר במהלך התפילה” או “אל תעקוף את התור”, במקום לנקוט עמדה הגנתית ולהגיב “איך אתה מעז להגיד לי את זה !, אני יודע שאתה …………. ! “במקום זאת, יש לומר -” תודה רבה שעזרת לי להבין את הטעות שלי!” ההכרה הזאת, במידה מסוימת, משחררת אותנו מלהיות קשורים לחטאים שעשינו, וזה יכין אותנו לשנות את ההתנהגות השגויה שלנו בעתיד.