הגמרא במסכת ברכות (ד:) שואלת “איזהו בן עולם הבא?” התשובה הניתנת על ידי הגמרא היא, “הסומך גאולה לתפילה”. רבינו יונה מתמיה על תשובה זו, היתכן שבשביל מעשה כזה פשוט – אמירת שתי חלקים מהתפילה בסמיכות זה לזה – בן אדם יקצור שכר כזה גדול?!

תשובתו הראשונה של רבינו יונה מתמקדת במובן של הסמיכות המתבקשת. אם אדם באמת חי את חייו עם ההכרה שהוא אכן נגאל על ידי זרוע הקב”ה והוא חייב את חייו לד’, אז באמת הכרה זו היא חשובה מספיק בכדי להצדיק את שכר עולם הבא המובטח.

תשובתו השניה של רבינו יונה (בשם רבו) מתמקדת בכח הביטחון. על ידי הסמיכות, המתפלל מצהיר שהוא יודע שכל ניסי הגאולה הגדולים נעשו בזכות הביטחון שבטחו בידו המושיעה של הקב”ה. ועל ידי התפילה הסמוכה הוא גם מפגין את אותה רמת ביטחון. אכן רמת ביטחון כזו היא “כרטיס כניסה” לעולם הבא.

פעם שמעתי מהלך אחר שגם עונה על שאלה זו. המבי”ט בספרו, בית א-לוקים, מסביר שאדם המתפלל לד’ לפני אסון כל שהוא – יותר “קל” לד’ לקבל את תפילותיו ולמנוע את האסון. אבל אחרי שמדת הדין כבר מתוחה – והעונש כבר התחיל, אז רק תשובה שלימה תועיל להושיע אותו.

בואו ונמשיך עם הרעיון הזה עוד שלב. מה היה מביא את האדם לידי תפילה אחרי שניגאל מצרותיו ? תפילה זו היא בטח פרי תודותיו ורגשות הכרת הטוב ורצון לשבח את הקב”ה על ניסיו. תפילה שכזו, היא לא רק תפילה שמתקבלת לפני כסא הכבוד, אלא, היא תפילה שמביאה אדם להיות בן עולם הבא. כפי שהמבי”ט הסביר, תפילה לפני צרה היא יותר משמעותית כי היא יותר מאשרת את הבנת המתפלל שהקב”ה הוא ה”כתובת” היחידה לענינים אלו. הייתי מוסיף, שתפילה לאחר צרה, היא משמעותית עוד יותר, כי היא מתמקדת אך ורק בקשר שלנו עם הקב”ה.

כשנקרא את שירת הים (הרי זו הגאולה המוזכרת לפני התפילה בשחרית וערבית) יש לנו חובה, על פי הסברים אלו, להתחזק במידת הביטחון וביחס שלנו עם הקב”ה. חיזוק זה ישא את תפילותינו ישירות לפני כסא הכבוד וגם יוסיף נדבך של משמעות לקריאת התורה השבת.

שנזכה להסמיך את גאולה זו לגאולה השלימה.