וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם… וַיִּיטַב בְּעֵינַי, הַדָּבָר … (דְּבָרִים א:כב-כג)

רש”י מלמד אותנו שהאופן  בו נגשו בני ישראל אל משה רבינו לא היה מסודר והולם, אלא בדוחק ובאי-סדר. משה רבינו פירש את ה”ערבוביא” הזו כעדות לכך שכל המאמץ לא נבע מתוך שיקול דעת, אלא מתוך פחד אנושי וחוסר ביטחון בד’.

הרב יעקב קמינצקי זצ”ל שאל על מקרה זה, אם משה רבינו הבין מתוך הבקשה שהיא אינה נובעת ממקור של אמונה וביטחון אלא מההיפך – למה בכל זאת הסכים, ואפילו אמר ש”טוב” בעיניו הדבר?

תשובתו מבוססת על עיקרון חשוב בתורת ההשתדלות:

כמה מאמץ חייב אדם לעשות כדי להצליח? תלוי ברמת הביטחון שלו. אדם מחוייב להתאמץ, אבל בד בבד חייב גם לסמוך על סייעתא דשמיא. הרף נקבע לכל אדם באופן שונה. ומה קובע? מבחן הסבירות. כל מאמץ שנראה לאדם סביר – הרי הוא מחוייב בו. ומה שנראה מופרז (לשני הכיוונים) לא נכלל בחישוב. הרי לבעל ביטחון גדול ייראה “סביר” לצאת מביתו ולמצוא את כל מבוקשו מזומן לו על ידי בורא עולם. אבל לאדם מקטני אמונה ייראה  סביר לעמול קשות מבוקר עד ערב. שניהם חיים באותו עולם, אך במציאויות שונות.

מזווית זו הבה נסתכל על שהותם של בני ישראל במדבר. הם אכלו מן, שתו מבאר מרים וחסו בצל ענני הכבוד – אך כל הזמן הרגישו חסרי כל! מעשי הניסים לא הרגיעו אותם, כי הם ידעו שהניסים יכולים להעלם בן רגע. הם רצו פרנסה מוחשית ובתי אבן. בקיצור, טענתם נבעה מקטנות אמונה. בראות משה רבינו את מדרגתם האמיתית של בני ישראל, הוא הבין שצריכים להתאמץ במאמצים והשתדלות יתר – ולכן “היטיב בעיניו” לשלוח מרגלים.

רעיון זה אכן ניחם אותי מעט. נכון, אפילו במדבר צנחנו למדריגה נחותה של חוסר ביטחון בד’, אבל צידו השני של המטבע הוא שתמיד נוכל לעלות ולהשתפר. על ידי חיזוק במידת הביטחון שלנו, נוכל להגיע להישגים גבוהים ממש.

פעמים רבות אנו נזקקים לשתף פעולה עם אומות העולם, במיוחד בעסקי ביטחון מדיני ודאגה לשלומם של יהודים ברחבי העולם. הבה נזכור שהשתדלות זו היא לא יותר מהשתדלות נחוצה, בעוד שתפילותינו יעידו על כך שעינינו תלויות רק למושיען של ישראל.

כשנישב על הקרקע בתשעה באב ונאמר “אוי, מה היה לנו” נזכור שעיקר דאבונינו אינו המצב הנוכחי בו אנו נמצאים, אלא ירידת המדריגה שגרמה לו. על ידי חיזוק במצוות, באמונה ובביטחון נוכל לחזור ולתקן ולראות בנחמת ציון וירושלים, במהרה בימינו, אמן.