יש סיפור מפורסם מהשואה על האדמו”ר מבלאז’וב, הרב ישראל שפירא. הנאצים אמרו לאסירים היהודים לקפוץ מעל בור גדול – וכל מי שלא יצליח להגיע לצד השני יירה ויהרג. לאחר שראו אנשים רבים שנרצחו לפניהם, איש לא דתי שהיה ליד הרבי שאל אותו “האם אתה באמת חושב שיש לך סיכוי להגיע לצד השני?” אבל הרבי התעקש לנסות. הוא הסביר שהוא יחזיק את זנבות מעיל אביו וסבו. הוא קפץ והגיע לצד השני, שם מצא את האיש הלא דתי לידו. הרבי שאל אותו “איך הגעת לכאן?”. האיש החילוני ענה – “החזקתי במעיל שלך”. אפשר היה לחשוב שאחרי מקרה כזה האיש לא דתי יהפוך לחסיד של הבלאזובר?

מלך סדום ניצל בנס מן הבארות חמר, על מנת שאנשים יאמינו כי יתכן שאברהם אבינו גם ניצל באורח נס מן האש באור כשדים. הרמב”ן מסביר שלכולם היה ברור שהצלתו של מלך סדום היתה רק בזכותו של אברהם אבינו, ולכן לא יכלו לאמר שזה קרה משום כוח עבודה זרה. השם משמואל מציין, על פי המדרש, כי ידוע שדברים מופלאים לא סתם קורים, ולכן מלך סדום הצהיר לאברהם “למרות שזה אמת שניצלתי בזכותך, ה’ לא עושה ניסים עבור כל אדם – חייב להיות שיש לי גם קשר למידות הטובות שלך.”

לדעתי, השטויות והאנוכיות שרואים במלך סדום, גם אפשר לפעמים לחוש בעצמינו. כשמוצאים שמקבלים דברים יותר טובים מאחרים, נוטים להניח שזה בגלל שאנחנו ראויים יותר. אתן דוגמה לחשיבה מהסוג הזה: תאר לעצמך יהודי פשוט, שהתנהגותו לא היתה קרובה כלל לצדקות, ובכל זאת היתה לו אשה וילדים המצוינים בשירות ה’. כשאשתו מבקשת ממנו “אולי אתה צריך להשקיע קצת יותר זמן בלימוד התורה ובמצוות?”, לזה הבעל עונה “זה שטויות! זה ברור שה’ רוצה שאני אעבוד כל הזמן, כי רואים שה’ נותן לי עושר והצלחה. ” אנחנו יודעים שהסיבה להצלחתו של האיש הזה לא היתה בזכות עצמו, אבל בזכות אשתו וילדיו, שהיו יהודים ראויים באמת. כשלעצמו, הוא לא היה ראוי לשום דבר מיוחד, אך בשל צדקת משפחתו, הוא נבחר להיות האמצעי להביא להם פרנסה.

כאשר אנו רואים את הברכות שמוענקים לנו, עלינו להכיר את האפשרות שאנחנו פשוט רק אמצעים, ולא המוטבים שראויים לקבל את הברכות האלו של ה’. אברהם אבינו, כאשר קיבל את שלל המלחמה, הבין מיד כי הסיבה להצלחתו היא בשביל לעשות קידוש ה’, ואולי, זאת הסיבה שהוא עישר מהשלל שלו.

בין אם אנחנו באמת ראויים לקבל את הברכות שלנו ובין אם אנחנו רק אמצעים להעביר את הטוב לאחרים, אם נשתמש בברכות שה’ מעניק לנו בצורה המקדשת שם שמים, אזי השתמשנו בהם בתבונה, וכנראה ונמשיך להיות מבורכים בעתיד.