בפרשתנו, התורה מזכירה טענה שנשמעת, לכאורה, תמוהה והזויה. בני ישראל מתלוננים למשה שה”מן” אותו הם אוכלים לא משתווה למאכלים אותם אכלו במצרים. בעל החיזקוני מפרש את טענותיהם מילה במילה: “זכרנו את האבטיחים שאכלנו לקינוח ואת הבצלים ושומים שתיבלו את המאכלים העסיסיים כמו בשר ודגים. והכל היה בחינם!” טענה זו הינה פשוט בלתי נתפסת. מה בדיוק היה בחינם במצרים?! הרי בני ישראל השתעבדו קשות, וכיצד הם יכולים כעת לתאר שיעבוד זה כאילו  היה שהיה במלון בן חמישה כוכבים ?! יתר על כך, אל מי המתלוננים האלו מדברים? הרי כל מי ששומע אותם היה במצרים ויודע היטב מה באמת קרה שם.

ישנו ביטוי האומר שההיסטוריה פחות תלויה בעובדות שהתרחשו, ותלויה יותר באופי הסיפור. “עובדות” הן פשוט פרטים שניתנים לשינוי לפי הנרטיב.

פעמים רבות אני שומע את הביטוי “הימים הטובים ההם” או “בארץ המולדת…”  לא משנה העובדה שאנשים אלו ברחו מאותם חיים כדי למצוא את עצמם כאן. בכל זאת הם מייצרים נוסטלגיה מדומה וממציאים זכרונות. נטיה זו בבני אדם היא כל כך חזקה, עד כדי כך שאפילו עבד יכול למצוא את עצמו “מתגעגע” לאשליות של זמן עבדותו.

חוויות חג השבועות עדין טריות במוחנו. עלינו מוטלת האחריות לבחור – איך ייכתב החג בספר זכרונותינו הפרטי? מה יבלוט? עוגות הגבינה ותרדמת עמוקה או הלימוד החזק והתפילות המרוממות?

ישנה מצווה מפורשת לזכור את מעמד הר סיני. מטרת זכירה זו היא לשלב מעמד כביר זה לתוך עבודתינו ביום יום. ברור לנו אילו זכרונות נוכל לשמר מהחג שחלף.

נכון, ההיסטוריה תלויה במי שכותבים אותה – איך תשמר אתה את חג השבועות תשע”ו בזכרונותיך?